אני שמחה בתוך העצב.
מתחילים לדבר על בולימיה. אני שומעת את זה בשיחות סלון, אני שומעת את זה בין השורות מחברות, אני בעיקר קוראת את זה במרחבי הרשת. אפילו הכנסת השכילה לדבר על זה באחת הוועדות שלה. המסגרת הדיון החשוב על "מצוקת האשפוז עבור בוגרים שסובלים מהפרעות אכילה".
יותר ויותר אנשים מבינים כמה המחלה הזו, בולימיה, היא בעייתית. לא, אני לא חושבת שהיא יותר נוראית מהפרעות אכילה אחרות כמו אנורקסיה, אבל היא יותר בעייתית ממנה, כי אנורקסיה אפשר לראות, לעומת זאת בולימיה היא מחלה סודית. כפי שקוראת חניתה אטון לפורום שלה שעוזר לסובלות מבולימיה, ונעזר בבולימיות לשעבר שבאות וקוראות ותומכות. חניתה עצמה היא בולימית לשעבר שהצליחה לצאת מזה בעור שיניה ועוזרת ככל יכולתה לסובלות, הן בפורום, הן באימון אישי, והן בקידום חלומה להקים בית גמילה לנערות.
אני קוראת על זה יותר ויותר, חברה שכתבה בקפה מרקר על בולימיה, לא כל כך משנה מה הן כותבות, מי מעמיק יותר ומי פחות, מה שחשוב זה שהורים יקראו ואולי יצליחו להבחין במחלה אצל הבנות שלהם, ובעיקר שנערות שלא יודעות איפה לחפש מזור ידעו שיש מי שאכפת לו מהן ויכול לעזור להן.
מאד ריגשה אותי בחורה צעירה, שנחשפה לבעיית הבולימיה אצל חברה שלה ובחרה באומץ רב להיות לפה לאלה שלא יכולות לסתום את הפה כהגדרתה. אמנם יש בולימיות שיעלבו מההגדרה הזו, אבל היא הגדרה אמיצה לכל כיוון.
אני עצובה כשאני חושבת על כל אלה שסובלים בולימיה.
אני עצובה כשאני חושבת על החברה הסטראוטיפית שאנחנו מגדלים בה ילדים.
אני שמחה לראות שהמודעות לבעיה עולה.
מתחילים לדבר על בולימיה. אני שומעת את זה בשיחות סלון, אני שומעת את זה בין השורות מחברות, אני בעיקר קוראת את זה במרחבי הרשת. אפילו הכנסת השכילה לדבר על זה באחת הוועדות שלה. המסגרת הדיון החשוב על "מצוקת האשפוז עבור בוגרים שסובלים מהפרעות אכילה".
יותר ויותר אנשים מבינים כמה המחלה הזו, בולימיה, היא בעייתית. לא, אני לא חושבת שהיא יותר נוראית מהפרעות אכילה אחרות כמו אנורקסיה, אבל היא יותר בעייתית ממנה, כי אנורקסיה אפשר לראות, לעומת זאת בולימיה היא מחלה סודית. כפי שקוראת חניתה אטון לפורום שלה שעוזר לסובלות מבולימיה, ונעזר בבולימיות לשעבר שבאות וקוראות ותומכות. חניתה עצמה היא בולימית לשעבר שהצליחה לצאת מזה בעור שיניה ועוזרת ככל יכולתה לסובלות, הן בפורום, הן באימון אישי, והן בקידום חלומה להקים בית גמילה לנערות.
אני קוראת על זה יותר ויותר, חברה שכתבה בקפה מרקר על בולימיה, לא כל כך משנה מה הן כותבות, מי מעמיק יותר ומי פחות, מה שחשוב זה שהורים יקראו ואולי יצליחו להבחין במחלה אצל הבנות שלהם, ובעיקר שנערות שלא יודעות איפה לחפש מזור ידעו שיש מי שאכפת לו מהן ויכול לעזור להן.
מאד ריגשה אותי בחורה צעירה, שנחשפה לבעיית הבולימיה אצל חברה שלה ובחרה באומץ רב להיות לפה לאלה שלא יכולות לסתום את הפה כהגדרתה. אמנם יש בולימיות שיעלבו מההגדרה הזו, אבל היא הגדרה אמיצה לכל כיוון.
אני עצובה כשאני חושבת על כל אלה שסובלים בולימיה.
אני עצובה כשאני חושבת על החברה הסטראוטיפית שאנחנו מגדלים בה ילדים.
אני שמחה לראות שהמודעות לבעיה עולה.
